אני זוכרת את הרגע המדויק בו התחיל השינוי. שנה אחרי האבחון, ישבתי מול הרופא.
בדיקות הדם שלי עדיין היו גרועות. התרופות לא עבדו. הצלקות על הגוף שלי רק הלכו והעמיקו.

"אז מה עכשיו?" שאלתי. "נמשיך בטיפול," הוא אמר. "עוד תרופות. עוד זריקות. עוד סבלנות."

משהו בתוכי נשבר.

ולא, זו לא הייתה שבירה של ייאוש. זו הייתה שבירה של התעוררות.

באותו רגע הבנתי אמת עמוקה: אם אני אמשיך לחכות שמישהו "יתקן" אותי, אמשיך לחכות לנצח.

אם אני אמשיך להאשים את העולם בכאב שלי, אשאר לכודה בו לתמיד.

יצאתי מחדר הרופא והחלטתי: אני מפסיקה להיות קורבן של הנסיבות.

אני מתחילה להיות היוצרת של חיי.

זה לא היה פשוט. היו מריבות עם ההורים שחששו. היו רופאים שהזהירו. היו רגעים של ספק וחשש.

אבל בלב שלי ידעתי: אם אני כבר במקום הכי נמוך, הכיוון היחיד הוא למעלה.